arikrom (arikrom) wrote,
arikrom
arikrom

עדיין לא מצליחה להירגע מהפלא שכבר חודשים ואף שנים קורה לי בכל שבוע מול העיניים...

...היא עוד מעט בת חמש. אני מכירה אותה כבר שלוש וחצי שנים, כמעט מהרגע שאובחנה.
בהתחלה היא פשוט לא הגיבה לכלום. הרגשתי שפעם אחר פעם אני שרה לעצמי סדרה של אותם שירי ידיים, מחבקת, מברישה, עוטפת, מעסה, מדגדגת - ללא שום תגובה.
אחרי כחצי שנה הבנתי שהיא איתי. משהו השתנה - עדיין לא הצלחתי להגדיר במילים, מה בדיוק... פשוט איכשהו התחושה הזאת שאני לבד בחדר כשאני איתה פשוט הלכה ונעלמה לה. בשלב מסוים קלטתישהתנועות שאני עושה עם הידיים שלה בכל פעם כשאני שרה את אותם השירים הולכות והופכות לרצוניות יותר - היא רוצה שאני אניח בשבילה את ידיה "למעלה, על הראש"...
בערך בגיל שלוש היא למדה "להאכיל" בובה - בכל פעם שהיא מקבלת בקבוק קטן לידיים, היא דוחפת אותו לפנים של בובת-תינוק שמנמנה. ואחר-כך - "להאכיל את לנה" וגם את עצמה מאותו הבקבוק. לסרק בובה... ואת לנה... ואת עצמה... לשים כובע על הראש - של הבובה, של לנה, של עצמה... לשחק במשחקים פשוטים - כאלה, שילדה ממוצעת בגילה כבר מתחילה לשכוח שהם קיימים בכלל - לרשרש ברעשן, לתופף, לדחוף מכונית צעצוע. הכל בשקט מוחלט, מבלי להוציא הגה מהפה.

לפני כשנה היא התחילה להשמיע קולות חסרי משמעות. זה פשוט קרה, לא יודעת איך. בינתיים היא כבר למדה "להגיד" בשפת-הסימנים "אני רוצה", "עוד", "אוכל"... בינתיים היא גם למדה לזהות את החפצים שהייתי מניחה לפניה לפי שמם - שלוש שנים, אותם החפצים - "כדור", "בובה", "לגו", "שרשרת", "בננה"...

לפני כשלושה חודשים הקולות חסרי המשמעות הפכו להיות תגובתיים - היא התחילה לחקות אותי. צקצוקים, חרחורים, "ששששש", "לה-לה-לה-לה", "בה-בה-בה-בה-בה"-אינסופי... ועוד דבר - היא שמחה לראות אותי! אלוקים! אחרי שלוש שנים! היא מחייכת כשאני מגיעה! היא רצה לחבק, היא מושכת בשיער, בודקת שכל הטבעות וכל העגילים שלי במקום - כולל ההרחבה באוזן, שאליה היא דוחפת אצבע בכל פעם מחדש, כי נורא מצחיק אותה שאני מתה מכאבים בכל פעם מחדש. כן, היא גם צוחקת. בקול רם. ויש לה צחוק נפלא, כזה של ילדה רגילה, ככל הילדות. וגם חיוך נפלא - במיוחד כשהיא מסתכלת אליי, כן, ישר לעיניים. והיא מחבקת המון! ואוהבת נשיקות ודגדוגים ו"עוגה עוגה", ולהדביק מדבקות, ולדפדף בספר, ועוד המון דברים!

לפני חודש היא נגמלה מחיתול. בחיי!

והיום היא דיברה. לא, לא לבד, בחיקוי... "א-בא - א-בא", "א-מא", "ת-פו"(ז), "לא-לא-לא"... היא מצביעה(!!!!!!) על תמונות בספר: "אוטו", "תפוח", "נעליים"... כמעט כל מה שאני מבקשת...

אמא שלה ישבה איתנו היום בפגישה, וראתה ילדה שהיא לא מכירה. את הילדה שלה שמבינה. ומגיבה. ועושה... אמא שלה, כמו כל אמא נורמלית, מאושרת לראות את ההצלחות של הילדה שלה. גם אם הן באות באיחור של שלוש שנים... היא לא מפסיקה להאמין שיהיה בסדר, הרי זהו התפקיד שלה - להאמין שיהיה בסדר, כי אם היא תפסיק להאמין, אז מי יעשה את זה במקומה?...

קצה חוט של תקווה... הרשת העולמית מספקת לאמהות כאלה אינסוף סיפורי-פלא שקורים לרוב בבתים של אחרים... אבל היא חייבת להאמין שאולי - אולי - לא רק.
"לנה... אולי... אולי... ז'תאומרת... נראה לך ש..." - היא מתה מפחד מעצמה - "את חושבת ש... יש סיכוי ש..." - ואז יורה בבת אחת - "יש עוד סיכוי שהיא תדבר?!!!"

אני מגדת עתידות הכי גרועה בעולם, ואני לא יודעת כלום... אני רק יודעת, שבכל שבוע אני אמשיך להגיע אליה ולגלות פלאים קטנטנים... עד ש... עד ש... אלוקים גדול..........
Tags: под настроение, работа, рабочие зарисовки, размышлялки
Subscribe

  • Post a new comment

    Error

    default userpic

    Your IP address will be recorded 

    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 0 comments